דיון נוסף בנושא של פסיקת פיצוי בדיני הנזיקין על-פי הסתברות, סיבתיות עמומה ודוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה. ביהמ"ש העליון פסק, ברוב דעות, כי ככלל אין להכיר בחריג האחריות היחסית (כחריג לכלל מאזן ההסתברויות), במקרים של סיבתיות עמומה.
מסיבה זו הוחלט בדעת רוב לבטל את פסק-הדין שניתן בע"א 7375/02, אשר קבע כי בית החולים מחויב בפיצויים בסך 20% מהנזק שנגרם למשיבים. ביהמ"ש המחוזי, ובעקבותיו גם ביהמ"ש העליון, פסקו כי העיכוב בביצוע הניתוח הקיסרי – פרק זמן של 45 דקות לערך – היה רשלני. ואולם, לא היה ברור אם מחלתה של הילודה נגרמה בשל רשלנות זו, או בשל עצם הפגות והמחלות הנילוות לה (גורם לא עוולתי) ובעניין זה שרר מצב של "סיבתיות עמומה". בע"א 7375/02 נקבע, כי במקרים של עמימות בהוכחת הקשר הסיבתי – כאשר קיימים כמה גורמים אפשריים שהיו יכולים להיות קשורים לנזק, אך לא ניתן להוכיח קשר סיבתי של אף אחד מהם ברמה של יותר מ-51% – ניתן לחרוג מכלל מאזן ההסתברויות לטובת כלל של פיצוי-לפי-הסתברות וניתן להסתפק בהוכחת סיכון ממשי, ששיעורו ייקבע בדרך האומדנה. גישה זו החליפה את התפיסה המסורתית בדיני הנזיקין, של "הכל או לא כלום", המבוססת על הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק על פי "מאזן ההסתברויות". עוד נקבע שם, כי דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה, שהיא אחד המקרים לפסיקת פיצוי על פי הסתברות, השתרשה בשיטת המשפט הישראלית, ולפיכך היום אין הצדקה להפוך את הפסיקה שהכירה בראש הנזק העצמאי של "אבדן סיכויי החלמה".