לידה מוקדמת ובמשקל נמוך. במהלך הלידה סבלה האם מדימום. לאחר הלידה נמצא כי היא סבלה מזיהום. המערער אובחן כסובל משיתוק מוחין. בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערים. נפסק כי אף לא אחד מגורמי הסיכון נגרם ברשלנות בית החולים או באחריותו. בית-המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי שיתוק המוחין שבו לקה המערער, יכול שנגרם כתוצאה מפעולתם של גורמים מספר, שפעלו כגורמים מצטברים או חלופיים, שהם: הפגות והמשקל הירוד של המערער, הדימום והזיהום, שאך בגינו אחראית המשיבה. כל אחד מן הגורמים הללו מגביר את הסיכון לקרות הנזק, אך לא ברור אם הזיהום שלגביו התרשלה המשיבה גרם בפועל לשיתוק המוחין. לא הוכח כי סביר שהנזק נגרם עקב הזיהום יותר מאשר שנגרם בגין הגורמים האחרים. סביר יותר שהשיתוק היה נגרם גם ללא הגורם הרשלני, בגין הפגות והמשקל הירוד או בגין הדימום או בגין שניהם יחדיו. מכאן עולה שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיבה לבין השיתוק. הערעור נדחה הואיל ולא הוכח כי התרשלות המשיבה הגבירה את הסיכון לשיתוק המוחין בשיעור 30% או כל שיעור אחר. באותו אופן, לא הוכח בנסיבות המקרה, כי ההתרשלות המיוחסת למשיבה גרמה לנזק ראייתי שאינו מאפשר למערער להוכיח את שיעור הנזק שנגרם באשמתה של המשיבה. היעדר הוכחה מספקת להגברת סיכון בשיעור 30% משמיט גם הוא את היכולת להסתמך על דוקטרינת הנזק הראייתי. גם אם תתקבל הגישה שבדרך-כלל יש הצדקה להכיר בראש נזק של הגברת סיכוני מחלה, מתחייבת תשתית ראייתית לקביעה כי הגברת הסיכון שנעשתה באופן רשלני השפיעה בשיעור המצדיק הכרה בו לעניין חובת הפיצוי. השיעור המוצע במקרה דנן של 30% ייתכן שיכול הוא להצדיק התחשבות בנזק האמור, אלא שלא נמצא בסיס להערכה גבוהה זו.