נקודת המוצא העקרונית הינה כי בין רופא למי שמטופל על-ידיו קיימים יחסי "רעות". הרופא הוא "שכן" של המטופל. הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על-ידיו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים. לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית, אין נפקא מינה אם המטופל פונה מיוזמתו שלו לרופא ומציג לפניו בעיה רפואית, או שהמטופל מופנה לרופא על-ידי מאן דהוא בעוד המטופל אינו מלין על כל בעיה רפואית. בשני המצבים, משבא המטופל אצל הרופא, מוטלת על הרופא חובת זהירות מושגית לנקוט כלפיו באמצעי זהירות סבירים. במקרה דנן, המשיב 1 לא התרשל, שעה שלא הסיק מהצילום הראשון כי למערער פגם בגבו. ניתן להניח כי רמת הזהירות הסבירה הייתה מחייבת את המשיב 1 שלא להסתפק בצילום הראשון ולערוך צילום אלכסוני, אילו התלונן המערער על כאבים או על מיחושים שאותם לא ניתן היה לזהות באמצעות הצילום הראשון. הצילום הראשון לא העלה כל חשד לפגם האמור, והמערער לא התלונן על כאבים והציג עצמו כאיש בריא. בנסיבות אלה, לא דרשה רמת הזהירות הראויה עריכתה של בדיקה נוספת.