במסגרת פסק הדין הכיר בית המשפט העליון, בזכותם של הורים וילדם לתבוע בגין התנהגות רשלנית שהביאה ללידתו של קטין בעל מום בנסיבות שבהן, לולא אותה התרשלות, לא היה הקטין נולד כלל. עילת התביעה של הילד כונתה "חיים בעוולה", עילת התביעה של ההורים, סווגה כ"הולדה בעוולה". בפסק הדין נקבע ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, שבהם ניתן יהא לקבוע, שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד. לעתים תהא זו הנחה חברתית מוסכמת, שמוטב היה לפלוני לא להיוולד מלחיות תוך מוגבלות חמורה. הנחה חברתית כזו תוסק, אם במקרה נתון תהיה זו דעתו של "האדם הסביר". זהו בסיס משפטי והגיוני כאחד לקביעה שקיים אותו "אבדן", או שקיימת אותה "גריעה", כנדרש בהגדרה של "נזק" בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מי שאחראי להיותו של הקטין, שנולד בעל מום, מן המידה שיעניק לו פיצוי ממוני, שבאמצעותו ניתן להקטין עד קצה האפשר את תוצאת הנחיתות. אם הקטין נולד עם מום גופני קל יחסית, אין לגרוס, שנגרם לו נזק בר-פיצוי מחמת הרשלנות , שהרי בעטיה הוא זכה בחיים. כל נזק, שהוא בר-פיצוי על-פי דיני הנזיקין הרגילים (כגון: כאב וסבל, הוצאות גידול, אובדן השתכרות וכיוצא בהם אבות הנזק), הוא בר-פיצוי בתביעת ההורים, והערכת הנזק נעשית אף היא על-פי המבחנים הרגילים.