ת.א 45641-11-19 (מחוזי י-ם) ש. ט. נ' שירותי בריאות כללית ואח' השופטת רנר, ע"א 4773/21 פלוני

בימ"ש העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים מינץ ו-וילנר) דחה על הסף את הערעור על פסק הדין בו נדחתה כטענת סף תביעת המערערים נגד המשיבים בטענה לרשלנות רפואית מחמת התיישנותה.


טענות המערערים בתמצית:


התביעה הוגשה למעלה מ 18 שנים לאחר לידת תאומים אשר נולדו בשבוע ה 26 להריון כשהם סובלים מנכויות קשות. המערערים טענו להתיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולהשעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות.


באשר לתחולת חריג התיישנות שלא מדעת טענו המערערים כי כל השנים חשבו שהנזק הוא תוצאת הלידה המוקדמת אך לא עלה בדעתם כי עצם ההריון מרובה העוברים הוא תוצאה של התרשלות בטיפול תרופתי שניתן על מנת להשיג את ההיריון, והדבר הובא לידיעתם רק במסגרת ייעוץ משפטי שקיבלו בתביעה נפרדת, ועד אותה העת חשבו שהטיפול שקדם להריון נועד לסייע רק בקליטת ההיריון.

באשר לתחולת חריג התיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע נטען כי הפרת חובת הגילוי והיידוע של הרופאה המטפלת היא בבחינת הטעיה פסולה ומודעת. שכן אם חלה חובת גילוי ויידוע על הרופא המטפל, והוא מפר אותה, הרי שהדבר נעשה ביודעין.


הערעור נדחה.

שאלת הידיעה מדעת נבחנת על פי מבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי של האדם הסביר. לא די בהיעדר ידיעה בפועל של התובע, אלא השאלה היא האם יכול האדם הסביר לדעת את העובדות המהותיות להגשת התביעה בפרק הזמן שקדם להתיישנות התביעה.

באשר להיקף הידיעה די ב"קצה חוט" הקושר מדעית-רפואית בין העובדות לנזק שאירע.

נקבע כי בעת שהתרחש הנזק בזמן לידת התאומים היה על התובעים לחשוד כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול התרופתי שקדם להיריון לבין ההיריון מרובה עוברים, ולברר נחיצותה של התרופה שנים רבות לפני הגשת התביעה.


אין לקבל את הטענה לפיה הטעיה ביסוד נפשי של רשלנות חוסה תחת הטעיה ביודעין לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אחרת תיווצר זהות בין עילת התביעה של הפרת חובת הגילוי ל"הטעייה ביודעין" ונימצא עוקפים את מחסום ההתיישנות על נקלה.