רופא שהתרשל וגרם ל"הולדה בעוולה", אינו אחראי גם לנזק שלא יכול היה לצפות. נקבע כי במצב כאמור, אין מקום להכיר בקשר סיבתי משפטי במובנו הרגיל ואף לא בקשר סיבתי משפטי ייחודי בסוגיה של הולדה בעוולה. במסגרת הדיון, המליץ ביהמ"ש לאמץ מודל שונה מהגישה המסורתית לבחינת יסודות עוולת הרשלנות, לגבי המקרים השכיחים הנופלים בליבת דיני הנזיקין. לפיו, יש לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה ושם לשבץ את מבחן הצפיות הטכנית, לאחר מכן לבחון את הקשר הסיבתי על פי מבחן הסיכון ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות. במקרה הנדון, נזקי התובע שמקורם ב- PDD אינם נמנים על הנזקים אותם היתה צריכה שירותי בריאות כללית לצפות, הנובעים מההידרופס ומהפגות, שכן הם לא נגרמו לתובע ולא יכלו להיגרם כתוצאה מההידרופס ומהפגות, וככאלה לא הם הנזקים אשר הטיפול הרפואי וחובת היידוע נועדו למונעם. אין מקום להחיל על מקרי הולדה בעוולה דינים מיוחדים של קשר סיבתי. ניתן היה לצפות סיכון של הידרופס וסיבוכי פגות, אך בנוסף נגרם נזק מסוג PDD. היות שאין להטיל אחריות על מזיק במקרה שבו לא תתקיים הצפיות הטכנית, לא ניתן לחייב את המשיבים בנזקים שלא ניתנים לאבחון מוקדם. כלל הגולגולת הדקה אינו מייתר את הצורך בבחינת הקשר הסיבתי-משפטי, הנדרש לגבי הליך גרימת הנזק וסוג הסיכון שניתן היה לצפותו. על פי דיני הקשר הסיבתי אין שירותי בריאות כללית חבה בנזקי התובע שאינם מהווים חלק מרשלנותה, אשר אותם לא צפתה ולא הייתה צריכה לצפות מבחינה נורמטיבית.
