פסק דין מהפכני של בית המשפט העליון, לאחר 30 שנים מאז פסק דין זייצוב, נקבע כי לא ניתן עוד להכיר בעילה הנזיקית של "חיים בעוולה" בתביעה של יילוד שנולד עם מוגבלות ולידתו הייתה יכולה להימנע אלמלא התרשל הנתבע. לצד זאת נשארה על כנה עילת התביעה של ההורים – "הולדה בעוולה", בשינויים מסוימים. אשר למקרה הנדון, מומה של המערערת הוא בר פיצוי במידה ומתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות ואת הנזק יש לבחון לפי היסודות שהונחו לעיל. רכיב ההתרשלות שנותר במחלוקת הינו ביחס לבדיקה שלא בוצעה – סריקת מערכות מורחבת. בהקשר זה, על משיב 1 לא היתה מוטלת חובה ליידע את אֵם המערערת אודות בדיקת הסריקה המורחבת, מאחר שהוא לא הרופא שטיפל בה; הרופאה המטפלת מטעם משיבה 3 התרשלה ברכיב של העדר הסכמה מדעת של האם לאי ביצוע סריקת המערכות המורחבת; לא התקיים קשר סיבתי בין התרשלותה המשיבה 3 לנזק בהיבטים הבאים: העדר קשר סיבתי בין אי היידוע לבין הנזק נוכח קשיי הגילוי של הפגם; העדר קשר סיבתי משום שגילוי המום לא היה מביא להפסקת הריונה של האם מבחינה אובייקטיבית – המערערת לא הוכיחה כי הוועדה להפסקת היריון הייתה מאשרת הפסקת היריון. לאור האמור, תביעת הרשלנות לא הוכחה, בהעדר קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.